פסק-דין בתיק ע"א 9048/01

השופט א' ריבלין:

1.        המנוח, יליד 23.4.1965, נהרג בתאונת דרכים ביום 13.12.1998. תאונת הדרכים הוכרה גם כתאונת עבודה. המשיבות, אלמנתו של המנוח, ילידת 2.12.1967, ובתו, ילידת 5.7.1994, שהן יורשותיו החוקיות היחידות, הגישו תביעה לפיצוי בגין נזקיהן כתלויות.

           בית המשפט המחוזי העמיד את שכרו העתידי הממוצע של המנוח, אלמלא התאונה, על סך של 8,000 ש"ח (נטו) בחודש עד לפרישתו בגיל 65 שנים. שכרה הממוצע העתידי של אלמנתו הועמד על סך של 3,600 ש"ח נטו, עד הגיעה לגיל 60 שנים. בית המשפט קבע כי הפסדי התלות של המשיבות יחושבו על פי שיטת הידות, בהתבסס על הנתונים האמורים. בנוסף, פסק בית המשפט למשיבה 2 פיצוי בסך של 150,000 ש"ח בגין אובדן תמיכות עתידיות ולמשיבה 1 פיצוי באותו סכום בגין אובדן שירותי בן זוג.

           בית המשפט הורה על ניכוי הגמלאות שקיבלו ושיקבלו המשיבות מהמוסד לביטוח לאומי מהפיצוי שנפסק להן וקבע כי אם "ייבלע" הפיצוי בגמלאות המוסד לביטוח לאומי יהיו המשיבות זכאיות לקבל 25% ממנו, לאור הוראת סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). את עמדתו זו ביסס בית המשפט על הקביעה כי הרכב בו נהג המנוח בעת התאונה לא היה "רכב בשירות המעביד". בית המשפט ציין כי החברה שבה עבד המנוח, "שלג לבן בע"מ" (להלן: חברת שלג לבן), לא הייתה זו ששילמה עבור פוליסת ביטוח החובה של הרכב בו נהג המנוח בעת התאונה. הפוליסה שולמה על ידי הבעלים הרשום של הרכב, החברה להדברת עשבי בר בע"מ, בטרם שזו נרכשה על ידי חברת שלג לבן.

2.        המערערות סבורות כי טעה בית המשפט קמא משפסק למשיבות פיצוי בגין "אובדן תמיכות עתידיות" מעבר ובנוסף לפיצוי בגין הפסדי התמיכה לפי שיטת הידות. כמו כן טוענות המערערות כי טעה בית המשפט המחוזי משפסק למשיבות פיצוי בסך 150,000 ש"ח בגין אובדן שירותי בן זוג, הואיל ולטענתן, נזק זה כלל לא הוכח. המערערות מלינות גם על קביעתו של בית המשפט כי אלמלא התאונה היה המנוח משתכר 8,000 ש"ח בחודש ועל קביעתו כי האלמנה צפויה לפרוש מעבודתה בגיל 60 שנים ולא בגיל 65 שנים, כמקובל. בנוסף לכל אלה טוענות המערערות כי טעה בית המשפט בקובעו כי אין לנכות מהפיצוי את דמי המחייה שהמשיבות זכאיות לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, וכי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי התאונה בה נהרג המנוח לא הייתה תאונה בשירות המעביד כמשמעותה בסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

3.        לאחר שעיינו בכתבי הטענות ושמענו את טענות הצדדים בעל-פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בעניין אחד בלבד: צודקות המערערות בטענתן כי שגה בית המשפט בכך שפסק למשיבות פיצוי בגין אובדן תמיכות עתידיות, מעבר לפיצוי שנפסק בגין הפסדי התמיכה. נראה כי בכך אכן העניק בית המשפט למשיבות פיצוי כפל, בגין נזק שקיבלו שיפוי מלא עבורו במסגרת חישוב הפיצוי בגין הפסדי התמיכה. לפיכך, יתוקן פסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן שיופחת, מסכום הפיצוי שנפסק למשיבות, סך של 150,000 ש"ח. בשאר קביעותיו של בית המשפט המחוזי לא מצאנו כל עילה להתערב. באשר לתחולתו של סעיף 330 לחוק הביטוח לאומי בנסיבות המקרה דנן - הרי ששאלה זו מתייתרת, שכן לפי הנתונים שמסרו לנו באי-כוח הצדדים במסגרת השלמת הטיעון בעל-פה, עמד סכום פסק הדין במחוזי על 1,606,239 ש"ח, וסך ניכויי המוסד לביטוח לאומי עומד על 928,000 ש"ח. כך שגם לאחר הפחתה של 150,000 ש"ח לא נבלע הפיצוי שנפסק למשיבות בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי והוא מותיר בידיהן למעלה מ- 25% משיעור דמי הנזק. אין מקום, לפיכך, להחיל על העניין את הוראות סעיף 330.

           הערעור מתקבל במובן האמור בראש פסקה זו. המשיבות ישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורך הדין של המערערות בסך 15,000 ש"ח.

                                                                                                ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

           אני מסכימה.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

         הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

         ניתן היום, כ"ב באלול תשס"ד (8.9.04).

ש ו פ ט                                      ש ו פ ט ת                           ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: